רקע והמעבר לקולנוע: מלחמת הכוכבים חוזרת להגדרות היצרן
למבקרים המזדמנים באחד מהבקרים של שבוע שעבר שהגיעו למקבץ אולמות הקולנוע ״יס פלאנט״, בראשון לציון, בתקווה לקבל קצת שקט ומזגן מקפיא, לא הבינו מהיכן המחזות הסוריאליסטים הבאים נחתו עליהם לקראת הקרנת The Mandalorian and Grogu: מיד בכניסה לאולם שוטטה דמות מאיימת חובשת קסדה מתכתית, מדי קרב ועליו שלל כלי נשק מאיימים. בפינה אחרת ישבה נערה צעירה ומהתיק שלה ביצבץ ראשו של דמות גמדית, די חמודה, יש לומר, אותו היא ליטפה באהבה רבה. מבט חטוף לעוד צדדים אישש את העובדה: מדובר במתקפת גיקים, שוחרי עולמות רחוקים, כדוגמת זה שברא ג׳ורג׳ לוקאס אי אז בשנות השבעים של המאה הקודמת.
ברוכים הבאים לסרט החדש The Mandalorian and Grogu בסידרה האלמותית ״מלחמת הכוכבים״. שנים של בצורת קולנועית הגיעו לסיומן והאוהדים השרופים, להם משתווים במסירות רק אוהדי בית״ר ירושלים והפועל תל אביב, יכולים סוף סוף לנשום לרווחה. מאז שנת 2019, אז נחתם הפרק התשיעי והשנוי במחלוקת של סאגת סקייווקר, הגלקסיה הרחוקה נדדה אל המסך הקטן והתפזרה לכל עבר.
הניסיונות של דיסני להחזיק את המותג בחיים הולידו רכבת הרים של איכויות, החל מיצירות מופת פוליטיות ואפלות כמו "אנדור" ועד לסדרות חסרות מעוף (ובשביל לא לבייש, או לבאס אוהדים אלימים, לא אנקוב בשמן). בתוך המרקם הזה, העונות הראשונות של "המנדלוריאן" הטלוויזיוני היו נקודת האור הגדולה ביותר, שכן הן החזירו את מלחמת הכוכבים להגדרות היצרן המקוריות שלה: מערבון חלל פשוט, מחוספס ומלא נשמה.
הסידרה על המסך הקטן צברה לה לא מעט אוהדים שנפלו בקסמו של דין דז'ארין, המנדלוריאן המחוספס והקשוח (פדרו פסקל האחד והיחיד) ושל בנו המאומץ/שולייתו, גרוגו הידוע בכינויו "בייבי יודה" (בובה שעוצבה על ידי חברת Legacy Effects ועלתה כ-5 מיליון דולר). המעבר של "המנדלוריאן וגרוגו" אל המסך הגדול הגיע עם מטען כבד של חששות מצד האוהדים ואודה על האמת גם שלי… אחרי שהתמכרתי לגמרי לחיבור הביזארי שבין הגבר הקשוח ל״ילד״, העונה השלישית של הסדרה בטלוויזיה סבלה מפיזור עלילתי ולא היה ברור לגמרי להיכן כל זה יוביל על המסך הגדול.
הצפייה בסרט החדש בבימויו של ג'ון פאברו (ועוד בגירסת התלת-ממד) הוכיחה לי כי כל הציניקנים טעו. מדובר ביצירה קולנועית שמבינה בדיוק את מהותו של הקולנוע העכשווי העממי: היא אינה מתיימרת להמציא מחדש את הגלגל או לשנות את הקנון המדעי-בדיוני, אלא מספקת חוויית הרפתקאות סוחפת, מנומקת היטב ובעלת לב פועם, שמחזירה לקולנוע את חדוות היצירה והאסקפיזם הטהור.
עלילה ובימוי: ואקום שלטוני בעולם של מערבון ספגטי
״מערבון חלל״? בהחלט כן, על כל המשתמע מכך. התסריט, שנכתב על ידי פאברו יחד עם דייב פילוני ונח קלור, בוחר במודע במבנה עלילתי פשוט וישיר, שמתכתב עם הקלאסיקות של ג'ורג' לוקאס משנות השבעים והשמונים. הסיפור ממוקם בתקופת הדמדומים שבין נפילת האימפריה ב"שובו של הג'דיי" לבין עליית המסדר הראשון בטרילוגיה החדשה.
הגלקסיה נמצאת במצב של ואקום שלטוני. הרפובליקה החדשה מנסה לבסס את כוחה, אך מתגלה כגוף בירוקרטי ומסורבל, בעוד שרידי הקצינים האימפריאליים פועלים כחבורות של ברוני מלחמה מקומיים. בתוך המציאות הזו, דז'ארין וגרוגו פועלים כקבלני משנה של הרפובליקה. המשימה המרכזית שמניעה את העלילה מגיעה מקולונל וורד (סיגורני וויבר בהופעה שמקרינה סמכותיות, גם אם מעט מאופקת). היא שולחת את השניים לעסקה עם תאומי ההאט, שליטי עולם הפשע שירשו את האימפריה של ג'אבה. התנאי של התאומים לקבלת מידע חיוני על מצביא אימפריאלי חמקמק הוא חילוצו של אחיינם, רוטה (בדיבובו המעובד והמחוספס של ג'רמי אלן וייט).
רוטה הפך למעין מורד עצמאי ולוחם זירות פופולרי בכוכב הלכת שאקארי, והוא מסרב לחזור לחסות משפחתו מחשש שיחוסל בקרבות הירושה. מבנה זה מעניק לסרט קצב מהיר וכמעט אפיזודי, שמזכיר מערבוני ספגטי קלאסיים, או סרטי סמוראים. המנדלוריאן הוא האקדוחן הנודד, תאומי ההאט הם בעלי האחוזות המושחתים הפועלים בעיירות ספר נטולות חוק. חלוקת הסרט לשני חצאים ברורים, הראשון ממוקד בחילוץ ובפוליטיקה של עולם הפשע, והשני בהישרדות ובקרב מול צייד הראשים האימתני אמבו, שומרת על עניין מתמיד ומונעת מהצופה להשתעמם.
החזון האמנותי והתרבותי שמוביל את הפרויקט הזה שייך כולו לפאברו, במאי שהפך בעשור וחצי האחרונים לאחד האדריכלים המרכזיים והמשפיעים ביותר של הקולנוע המסחרי בהוליווד. פאברו החל את דרכו המקצועית בכלל כשחקן ומאוחר יותר כבמאי בעל דמיון שמצליח לנווט בין הפקות עצמאיות לקולנוע ממוסד ועמד מאחורי להיטים כמו קומדיית חג המולד הקלאסית "אלף" ו"שף". אולם, תרומתו הגדולה ביותר לתעשייה כאשר נבחר לביים את "איירון מן". פאברו לא רק יצר שוברי קופות ענקיים, אלא הניח את אבן הפינה ליקום הקולנועי של מארוול.
בהמשך שכלל את המיומנות הטכנולוגית שלו באולפני דיסני עם בימוי הגרסאות המצליחות של "ספר הג'ונגל" ו"מלך האריות", פרויקטים שדחפו את גבולות האנימציה הממוחשבת והריאליזם הוויזואלי לקצה. בסרט הנוכחי, פאברו מיישם את כל הארסנל והניסיון שצבר לאורך תחנות חייו השונות. מצד אחד הוא רותם את טכנולוגיות הצילום והאפקטים הדיגיטליים המתקדמות ביותר, ומצד שני הוא מתעקש להישען ככל הניתן על סטים פיזיים, תפאורות בנויות ובובנאות מסורתית. גישה זו מעניקה לסרט משקל מציאותי שחסר מאוד בבלוקבאסטרים המודרניים.
אקשן ופיתוח דמויות: הלב הפועם של גרוגו מאחורי האפקטים
כוריאוגרפיית הקרבות של דז'ארין וחברו הצעיר עומדת בלב הסרט השטוף גלי אקשן בלתי פוסקים. קרבות הפנים אל פנים שלו מציגים שילוב של אכזריות ויעילות. השימוש במגוון כלי הנשק המנדלוריאניים, החל מחיצי האש ועד לרובי הצלפים, מבוצע בדיוק רב ומזכיר לצופים מדוע הדמות הזו הפכה לאייקון תרבותי. פסקל עושה עבודה פנומנלית בדיבוב ובמשחק הגוף שלו; למרות שפניו חסומות על ידי מתכת הבסקאר הנוצצצת לאורך כל הסרט (להוציא כמה דקות חשיפה), הוא מצליח להעביר פגיעות, עייפות ואהבה אבהית עצומה רק באמצעות גוון קולו ותנועות ראש קלות.
ברמה הוויזואלית, ההחלטה של פאברו להישען ככל הניתן על סטים פיזיים, תפאורות בנויות ובובנאות מעניקה לסרט משקל מציאותי שחסר מאוד בבלוקבאסטרים המודרניים. העיצוב של תאומי ההאט מרהיב ומעורר רתיעה וגועל בו זמנית, כמיטב המסורת של היצורים בטברנה של מוז אייזלי. עם זאת, המעבר למסך הגדול חשף גם כמה חולשות: בסצנות האקשן המורכבות ובקרבות החלל העמוסים, השימוש באפקטים דיגיטליים יצר לעיתים מראה חשוך ובוצי, במיוחד בהקרנות IMAX, שם הרזולוציה הגבוהה מדגישה את חוסר העומק של הרקעים הממוחשבים.
למרות המגרעות הטכניות הללו, כוריאוגרפיית הקרבות של דין דז'ארין מפצה על כך בגדול. קרבות הפנים אל פנים שלו מציגים שילוב של ברוטאליות ויעילות טקטית. השימוש במגוון כלי הנשק המנדלוריאניים – החל מחצי האש ועד לרובי הצלפים – מבוצע בדיוק רב ומזכיר לצופים מדוע הדמות הזו הפכה לאייקון תרבותי.
אך הניצחון הגדול של הסרט, והאלמנט שמרומם אותו מעוד סרט אקשן גנרי, הוא הדמות של גרוגו. המעבר לקולנוע איפשר למפעילי הבובה להגיע לרמות דיוק חסרות תקדים בהבעות הפנים שלו. הוא אינו משמש עוד רק כאתנחתא קומית או כילד שיש להגן עליו, אלא מתפתח כדמות בעלת רצון חופשי ויכולות הולכות וגדלות. שיאו הרגשי של הסרט מגיע ברצף קולנועי מבריק ונטול מילים, המתרחש בביצות של נאל האט. לאחר שדז'ארין נפגע מהכשה רעילה של דרקון-נחש ומאבד את הכרתו, גרוגו נאלץ לתפקד לבדו בסביבה עוינת.
הרצף הזה, שבו הילד הקטן בונה מחסה, מוצא אוכל ומטפל באביו המאמץ, הוא קולנוע לשמו. הוא עוסק באחריות הבין-דורית, במחיר של אהבה ובהתבגרות כפויה. בסצנה הזו, פאברו מוכיח שהלב של מלחמת הכוכבים מעולם לא היה טכנולוגיית הלייזר, או הפיצוצים, אלא הקשרים האנושיים והמשפחתיים שנרקמים בתוך הכאוס. עבור המעריצים האדוקים, הסרט מציע מאגר עשיר של אזכורים והופעות אורח מבלי ליפול למלכודת של "שירות מעריצים" שקוטע את הרצף העלילתי.
הבחירה להביא למסך הגדול את זב מ"המורדים" ואת אמבו מ"מלחמת המשובטים" מעשירה את העולם ונותנת תחושה של גלקסיה חיה ומחוברת. דמויותיהם של תאומי ההאט ורוטה יוצרות גשר ישיר לאלמנטים הגנגסטריים של הטרילוגיה המקורית.
פסקול וסיכום: חוויה קולנועית שמקדשת אסקפיזם
אי אפשר לנתח את ההצלחה של הסרט מבלי להתייחס לעבודתו הגאונית של המלחין לודוויג גורנסון. המוזיקה ב"המנדלוריאן וגרוגו" אינה מתפקדת כרקע הישרדותי אלא כמוביל תרבותי ורגשי. גורנסון משתמש בתמות המוכרות של חלילי הרועים והגיטרות האקוסטיות שמזוהות עם הדמות, אך משלב לתוכן אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית תעשייתית וטכנו קצבי בסצנות המרדפים. הסאונד בסרט הוא כמעט פיזי, רעש הבלסטרים, נהמת המנועים של החלליות והתזמור המלא והעשיר יוצרים חוויה עוצמתית שמזעזעת את מושבי בית הקולנוע – לפחות כך היה באולם ה-MAX בו נערכה ההקרנה.
"המנדלוריאן וגרוגו" הוא סרט ״של פעם״, לטוב ולרע… הוא מבין שהעולם בחוץ מלא במתחים ובחרדות (ומי כמונו מודעים לכך), וכי לעיתים תפקידו של הקולנוע הוא פשוט להציע מקום מפלט שבו הטובים מנצחים, הרעים באים על עונשם והערכים של נאמנות ומשפחה נשמרים.
הסרט אינו יצירת מופת חסרת פגמים. התסריט סובל לעיתים מדיאלוגים פשטניים והסבריים מדי, העלילה נשענת על צירופי מקרים נוחים ולעתים עומס האלימות בקרבות הבלתי פוסקים מתחילים לעייף, אך הוא מצליח להחזיר את הניצוץ והרומנטיקה לגלקסיה שהרגישה בשנים האחרונות תעשייתית ומנוכרת. עבור הדור הצעיר שחווה את מלחמת הכוכבים לראשונה על המסך הגדול, ועבור הקהל הוותיק שגדל על ברכי הטרילוגיה המקורית, מדובר בחגיגה קולנועית שמצדיקה לחלוטין את רכישת הכרטיס.
שם הסרט: The Mandalorian and Grogu – המנדלוריאן וגרוגו
שנת יציאה: 2026
בימוי: ג'ון פאברו
תסריט: ג'ון פאברו, דייב פילוני ונח קלור
שחקנים מרכזיים: פדרו פסקל (דין דז'ארין), סיגורני וויבר (קולונל וורד) וג'רמי אלן וייט (דיבוב – רוטה)
מוזיקה ופסקול: לודוויג גורנסון
