כששמעתי לראשונה שהולך לצאת סרט המשך ל'השטן לובשת פראדה", הלב המילניאלי שלי קיפץ בהתרגשות. לכל הפחות – חשבתי לעצמי – אוכל להתרפק על זיכרונות העבר המתוקים משנת 2006 וליהנות משלל אזכורים לסרט הראשון, שוודאי ישולבו בהמשכון. לא ידעתי למה לצפות, אבל בהחלט לא ציפיתי לזה.
עשרים שנה אחרי
לאלו מכם שזקוקים לתזכורת, הסרט הראשון עוסק באנדריאה "אנדי" סאקס (אן האת'ווי), שזה עתה סיימה את לימודיה באוניברסיטה ומתקבלת לעבודה כעוזרת אישית זוטרה של מירנדה פריסטלי (מריל סטריפ), העורכת הראשית של מגזין האופנה הנחשב Runway.
מירנדה מתגלה כבוסית לא נעימה – בלשון המעטה – אשר רודה בעובדיה ומטילה אימה אפילו על המעצבים הנחשבים ביותר בניו יורק. אנדי מנסה לנווט בין עבודתה התובענית אצל מירנדה, כאשר העוזרת האישית הראשית שלה, אמילי (אמילי בלאנט), לא מקלה עליה את החיים; בן זוגה נייט (אדריאן גרנייה, שלא הוזמן להשתתף בסרט ההמשך וגם לא היה בכך צורך) מרגיש שהיא מזניחה אותו לטובת העבודה; והמנהל האומנותי נייג'ל (סטנלי טוצ'י) לוקח אותה תחת חסותו ומנסה לעזור לה להתאים את עצמה לעולם החדש והנוצץ שהיא מעדה לתוכו. בסיום הסרט, אנדי מתקבלת לעבודה כעיתונאית ועוזבת את המגזין.
הסרט השני פוגש אותנו לאחר עשרים שנה ואנחנו מקבלים גרסה הרבה יותר רצינית ומפוכחת של המציאות. בזמן שהסרט הראשון עסק באשה צעירה שמנסה למצוא את דרכה בעולם העבודה והזוגיות והגיש לנו קומדיה קלילה וכיפית, עטופה בהמון אופנה עילית, הסרט השני לוקח את עצמו הרבה יותר ברצינות.
היום, אנדי היא עיתונאית מוערכת שעומדת לקבל פרס על הישגיה וממש לפני שהיא עולה על הבמה, היא וכל צוות העיתון שלה מפוטרים בהודעת טקסט. במקביל, מירנדה מתמודדת עם משבר יחסי ציבור שעלול לפגוע בכל מה שהיא התאמצה לבנות במשך שנים כה רבות. רצה הגורל והכוכבים בשמיים הסתדרו כך שאנדי מקבלת הצעה מהבוס של מירנדה לחזור למגזין שעזבה לפני כל אותן שנים והפעם בתפקיד עורכת התוכן במטרה לעזור לתקן את התדמית של המגזין. יש רק בעיה אחת קטנה – מירנדה לא ממש מרוצה מהעניין ומבהירה לאנדי שהיא מצפה לראות אותה נכשלת. וגם כאן, כמו בסרט הראשון, נייג'ל משמש בתפקיד הפיה השומרת שלה ונחלץ לעזרתה פעם נוספת.
לא כל הנוצץ זהב
כשאנדי חוזרת למגזין, היא מגלה במהרה עד כמה העולם שעזבה לפני שני עשורים השתנה – ולא לטובה. הקשיים שהכירה היטב מעבודתה כעיתונאית 'רצינית' שכותבת תחקירי עומק לא פסחו גם על עיתונות האופנה. העיתונות המודפסת מתה, המגזין תלוי יותר מתמיד במפרסמים ובדרישותיהם והבינה המלאכותית (איך לא) מאיימת להחליף את כולם. מהבחינה הזאת, הסרט נוגע בנקודה מאוד רגישה ומאוד אקטואלית לימינו ולא מנסה להציג מצג שווא של תעשייה פורחת כפי שהייתה בתחילת שנות האלפיים.
כמובן שהקשיים האלה מעסיקים את מירנדה ואם זה לא מספיק, היא גם צריכה להסתגל למציאות הפוליטיקלי קורקט – שכל כך מאפיינת את דור ה-Z – ולרסן את ההתנהגות המתעמרת שלה, שחלילה לא ידווחו עליה למשאבי האנוש. למרות שזה, דווקא, לא בהכרח דבר רע.
בתוך כל הסיטואציה הזאת ולאחר כל השנים שחלפו, אנדי מוצאת את עצמה שוב בעמדה שבה היא צריכה להוכיח את עצמה – ואת היכולות שלה – למירנדה פריסטלי האימתנית. אלא שעכשיו הרבה יותר מאשר רק הקריירה שלה עצמה מוטל על הכף.
מה שאהבתי מאוד בסרט השטן לובשת פראדה 2 ומה שגם גרם לי לצביטה קלה בלב, זאת העובדה עד כמה קל היה להזדהות איתו. נושאים כמו עולם העבודה שמשתנה לפני שהספקנו למצמץ, קיצוצים, השתלטות הטכנולוגיה על תחומים כמו תרבות ואומנות, האהבה לתחום העיסוק ובמיוחד, הרצון החזק שיש לכולנו לכך שהדברים יישארו כפי שהם – שזורים בצורה אינטליגנטית ונבונה בין שלל בגדי המעצבים והופעות האורח הרבות שיש בסרט. כך שאל דאגה, גם אם הנושא נשמע קצת כבד, הסרט עדיין מתובל במספיק הומור, עקיצות עוקצניות והרבה הרבה אופנה כדי להיות מהנה בצורה יוצאת דופן.
ארבעת המופלאים
להחזיר למסך את מריל סטריפ, אן האת'וויי, אמילי בלאנט וסטנלי טוצ'י מוכיח את עצמו כאחת מפגישות המחזור המוצלחות ביותר בהוליווד ובכנות, אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בקולנוע מזה הרבה מאוד זמן. גם העובדה שהתסריטאית אלין ברוש מק'קנה והבמאי דייוויד פרנקל חזרו לתפקידיהם בסרט הנוכחי, מוכיחה שכן אפשר לשחזר הצלחה – ואעז לומר כי במקרה הזה, אולי אף להתעלות עליה.
גם לאחר שעברו עשרים שנה, סטריפ, האת'ווי, בלאנט וטוצ'י החליקו בקלילות אל דמויותיהם הישנות, כאילו מעולם לא עזבו את מסדרונות מגזין Runway. הדקויות הניואנסים הקטנים שהפכו כל אחת מהדמויות הללו לאייקוניות כבר אז, נשזרים במומחיות לאורך העלילה ורק על זה אפשר להוריד את הכובע בפני ארבעת השחקנים המופלאים הללו.
אני יכולה להקדיש שורות ארוכות כדי לשבח את כל האחרים, ובצדק, אך מי שבלטה בעיניי במיוחד בסרט הזה הייתה אמילי בלאנט. 'השטן לובשת פראדה' היה הסרט שהזניק את הקריירה של בלאנט ב-2006 והיום היא אחת השחקניות המצליחות והעסוקות ביותר בהוליווד. מבלי להסגיר יותר מידי פרטים, אומר רק שהדמות שלה נכתבה בצורה מבריקה והוגשה לנו בתצוגת משחק מרשימה, בדיוק כפי שהתרגלנו לצפות ממנה. במהלך הסרט, אמילי (כמה נוח שהשחקנית חולקת את השם עם הדמות) גרמה לי להרגיש את כל קשת הרגשות – היא הצחיקה, הרגיזה ואפילו גרמה לי לדמוע – וכל זה לא היה מתאפשר ללא בלאנט.
ואם באמילי עסקנו, אי אפשר שלא לציין את 'אמילי החדשה', העוזרת הנוכחית של מירנדה, המגולמת על ידי סימון אשלי ("ברידג'רטון"). בכנות, אני לא ממש בטוחה מה היה השיקול של אשלי לקחת את התפקיד, מלבד אולי להיות באינטראקציה עם מריל סטריפ. שהרי, היא כבר עשתה שם לעצמה כקייט שארמה, מושא אהבתו של אנטוני, בעונה השנייה של ברידג'רטון וביססה את מעמדה ככוכבת עולה ואחת הדמויות האהובות ביותר בסדרה. אם היא חשבה שהסרט הוא הזדמנות להיכנס לנעליה של אמילי בלאנט, היה כאן פספוס אסטרטגי כי התפקיד שלה דיי שטחי ומסתכם בעיקר בכך שהיא נראית יפה בשמלות מעצבים בעודה עוקבת אחרי מירנדה והחבורה.
התחכום של הסרט נעוץ בכך שהוא משלב לא מעט אזכורים משעשעים לקודמו, אך לא נשען עליהם בכבדות ולא גורם לנו לחשוב – 'אה, כבר ראיתי את זה בפעם הקודמת', מה שהיה עלול לחטוא למטרה.
לא, מדובר בסרט המשך שמספק לנו בדיוק את הקמצוץ הנחוץ של נוסטלגיה, יחד עם עלילה חדשה, מרעננת ואקטואלית עד כאב לימינו. תוסיפו לכך צוות שחקנים מהשורה הראשונה, תסריט כתוב היטב, בימוי מדויק ותקבלו נוסחה מנצחת להנאה מקסימלית.
