ביקורת סרט: שליטי היקום – Masters of the Universe

המצחיק אבד בתרגום

אם העלילה נשמעת לכם מעט ילדותית, זה בגלל שהיא באמת כזאת. המקור של הי-מן הוא בדמויות אקשן משנות השמונים של חברת מאטל (Mattel), החברה שהביאה לעולם את בובות הברבי. העולם של הי-מן ושליטי היקום התפתח במהרה לזיכיון שלם, אשר כלל סדרות אנימציה, מחשבי מחשב, חוברות קומיקס ואף סרט קולנוע בכיכובו של דולף לונדגרן שיצא בשנת 1987, כשקהל היעד של כולם הוא ילדים.

הסרט הנוכחי מנסה להציג לנו זווית חדשה ומותאמת לימינו על הסיפור של הי-מן, בה הוא בילה את כל השנים המעצבות שלו על כדור הארץ, רחוק מהוריו ומהעולם שלתוכו נולד. מהר מאוד אנחנו מגלים שהחיים על פלנטה אחרת כלל לא שינו אותו, כאשר גם כמבוגר הוא ממשיך להיאחז בעברו ומנסה למצוא דרך לחזור הביתה. ולא רק זה, למרות שנראה שהוא חי חיים טובים – יש לו עבודה מסודרת, אוטו והוא חי עם שותף לדירה – מבחינה רגשית, הוא עדיין מתנהג כמו ילד בן עשר. אני לא בטוחה שהסיפור הזה תואם את הכוונה המקורית של יוצרי הי-מן, היות ולא הוצג לנו אי פעם קו עלילה שבו הוא גדל על כדור הארץ. ובכנות, אני לא יודעת עד כמה היה נחוץ לקחת השראה מסופרמן במקרה הזה.

העובדה שאדם נתלש באכזריות מחייו הקודמים (אלוהים יודע איך הוא בכלל שרד כל השנים האלה), משמשת כסוג של תירוץ כדי לספק לנו רגעים קומיים המורכבים בעיקר מבדיחות גסות המתאימות לנערים בגילאי חטיבת הביניים. הבעיה הכי גדולה בכך היא שאם אתם מסתמכים בעיקר על התרגום לעברית ולא מבינים ביטויים או סלנג אמריקאי, הבדיחות כנראה לא יצחיקו אתכם.

סרטי גיבורי-על רבים נשענים על הומור כדי לא להיות 'כבדים' מידי – בין אם מדובר בהומור השחור וחסר המעצורים של דדפול או בסרקזם של טוני סטארק שתמיד מספק אתנחתא קומית. אבל כאן דורשים מכם לשלוט בניואנסים של השפה האנגלית וגם להנמיך את רף הציפיות ולהסתפק בהסבר הילדותי של אדם בנוגע לסיבה שהעניק לפיסטו או ראם-מן דווקא את הכינויים האלה כדי לא לשכוח אותם במשך כל השנים האלה.

גם את הדמות של סקלטור מנסים לצייר באור קצת מגוחך. באחת הסצנות בסרט הוא מעיד על עצמו שהוא הנבל ומאחורי ההחלטה הזאת לא מסתתרת סיבה כלשהי, אלא פשוט כי הוא אוהב – ויכול – להיות האיש (יותר נכון שלד) הרע. מצד אחד, הוא מאוד מרושע ואכזרי, כאשר גם אלו שנמצאים בצד שלו סובלים מנחת זרועו ומצד שני, הוא גם מוצג באופן קריקטוריסטי, כך שאנחנו מתקשים לקחת אותו ברצינות. התרומה של ג'ארד לטו לדמות, אגב, היא אפסית לגמרי. גם שחקן אנונימי היה יכול לעשות את העבודה בצורה טובה.